בעל דירה בבאר שבע תבע דיירת השוכרת בית מעמידר ואת עמידר עצמם על סך 50 אלף ש"ח, זאת בטענה שאותה דיירת השוכרת מהחברה דירה בבניין המגורים שלו, בקומה מתחתיו, ניהלה במשך 4 שנים בית בושת. לדבריו עמידר ידעו על המתרחש בדירה שהשכירו לה, אך לא פעלו באופן מידי או מספק כדי להפסיק את פעילותה בדירה. כמו כן הסביר התובע כי הדיירת נהגה באופן אלים ובוטה כלפי דיירים אחרים ובאי המקום ובשל כך ומתוך ידיעה שמתנהל בית בושת בבניין, שוכרים פוטנציאלים ברחו מהמקום.

-

התובע ביסס את טענותיו על סעיף 14 לחוק המקרקעין "הגבלת זכויות" לפיו: "בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר". כלומר, לדבריו עמידר לא פעלה להקטנת נזקים ומטרד הקיימים בדירה שהשכירו לאותה אישה. לכך הוא מוסיף כי תגובות עמידר לפניותיו גרמו לו להאמין שמטפלים בנושא והעסק המפוקפק יחדל מלהתקיים, דבר שלא קרה בפועל.  

עמידר בתגובה מסבירים, כי לא הגיעה לידם הידיעה על הפעלת בית בושת במשך ארבע שנים בדירה שהשכירו לאותה אישה. ייתרה מכך מדו"חות שנערכו ע"י נציגי החברה נמצא שהדיירת חיה בדירה לבדה. אך למרות כל זאת ברגע שהגיע לידיעתם החשד שדיירת אשר שוכרת מהם דירה מנהלת בה בית בושת, הזמינו מיד דו"ח חוקר בכדי לאמת זאת במטרה לפעול בנושא ולמנוע קיום של עסק לא חוקי בדירת עמידר.

עוד הוסיפו מעמידר כי הוגשה כנגד הדיירת תביעה לפינוי ואף ניתן פסק דין נגדה הקובע שעליה לפנות את הדירה. כמו כן לדברי עמידר התובע לא הוכיח את הנזקים שלטענתו נגרמו לו, ותביעתו נגד החברה היא לא יותר מאשר ניסיון להתעשר. טענה התומכת בכך היא העובדה שהתובע שלח מכתב רק שבעה חודשים קודם הגשת התביעה.

הדברים הגיעו אל הרשמת הבכירה ליאורה וינשטיין, אשר העלתה תהיות רבות לגבי טענותיו של התובע. שכן עד שהביא לבית המשפט בטענה שעזב את דירתו לאחר 4 חודשים בגין התנהלות הדיירת, אומנם אישר את הטענה שהתקיים בית בושת שגרם לו לחשוש מהמגורים בבניין, אך הסביר את עזיבתו בכך שהתגייס לצה"ל. בנוסף התברר שלאחר עזיבתו לא הייתה בעיה ממשית להשכיר את הדירה והיא אכן הושכרה לדייר אחר למשך 8 חודשים. ייתרה מזאת לא הביא השוכר אף מסמך המעיד על תשלום ארנונה שנאלץ לשלם בזמן שהדירה הייתה ריקה לטענתו.

-

עוד נמצא, כי לדברי התובע דירתו נמכרה במחיר נמוך מזה שהיה יכול לקבל, אך טענה זו נדחתה, כיוון שלא הביא חוות דעת מקצועית של שמאי, אלא התבסס על מדד מחירי הנדל"ן של האתר "יד 2" אשר לא התייחס באופן ספציפי למיקום הדירה וסביבתה אלא באופן כללי לעיר באר שבע. בנוסף בהתייחסותה של הרשמת לעדות אמו של התובע היא קובעת כי מתעורר ספק במהימנות עדותה נוכח האינטרס להגן על בנה, יחד עם זאת נמצא כי עדותה מלאת סתירות.

לבסוף קבעה הרשמת הבכירה וינשטיין, כי חברת עמידר הבינה שדיירת השוכרת מהם דירה מנהלת בית בושת, אך פעלה באופן איטי מרגע הגילוי ועד רגע פינוי הדיירת שכן חלפו שנתיים עד לפינויה. באשר לתובע קבעה וינשטיין כי היא מקבלת רק את טענתו לעוגמת נפש שנגרמה לו כתוצאה מהתנהלות לקויה של הדיירת וחברת עמידר. לאור כל זאת התובע יקבל פיצוי על סך 2,000 ש"ח בגין עוגמת נפש, ובנוסף תשלום לו ארגת בית משפט בסך 1,250 ש"ח, זאת ללא שכר טרחת עורך דין.